החיים הטובים ויומולדת

אמאבא היו כאן במרץ ועכשיו סוף מאי. נו באמת. החלטתי שאני לא מתנצלת כי זה סתם מעצלנות ועצלנות זה פלאוליטי. היה כיף, מוי כיף.

נסענו לויסלר אבל הפעם רשמנו את הילדים ל snow board school (עולה כמו סמסטר בהרוואד אבל שווה כל שקל) והתעופפנו לנו על המדרונות.

טיילנו ב Mill Hill Regional Park. טיול מאורגן של "רשות הגנים". לקחנו את פולו. היה לו קר אז אבא אפי הכניס אותו למעיל ומאז הם חברים טובים.

 

ביקרנו גם בבוטשרד. תמיד יפה שם וכל הזמן משהו שונה פורח. הפעם השקדיות, הנרקיסים והמגנוליות היו בפול ווליום ועשו לי דה-זה-וו לריח שירותים (אבל טוב)

   

קפצנו גם לFort Rodd Hill. הילדים אוהבים את התותחים ולנו המדשאה הגדולה עם הנוף מחיה את הנפש.

אפי צירף אותנו לקלאב הכי פלצני בויקטוריה (ואולי ביקום כולו) The Union Club. ב1879 חבורה של סקוטים ג'יניג'ים החליטו שלא נאה להם לשבת בבתי המרזח עם החוליגנים שהסתובבו פה בימים ההם והם הקימו להם מועדון מפואר. עבורי הוא מייצג את כל מה שרקוב ועבש אבל מה לא עושים כדי לעשות נטוורקינג לטובת החנות (תצוגת אפנה בחורף?). יאמר לזכותו של אפי שהוא משתמש הרבה בחדר כושר וחוזר מקולח, מגולח ומדיף ניחוחות יוקרתיים (סכיני גילוח ואפטר שייב על חשבון הבית). הקיצר לקחנו את אמאבא לאכול ארוחת ערב פרידה בקלאב. בעיה אחת – כף רגלי מעולם לא דרכה שם כי לא מכניסים לקלאב אנשים לבושי ג'ינס ולי אין אף מכנס שלא נופל תחת הקטגוריה. קראתם נכון, כזאת חוליגנית אני. מזל שיש מיכל נגרין, מכנסי ההרמון השחורות שלה עשו את העבודה. מצחיק הקלאב הזה. חבורות של לבנונים בגיל העמידה ומעלה (יש סיני מחמד אחד) יושבים בקורסאות סביב הדומים וכולם עם הרגליים למעלה. מאז הספקתי לקחת גם את מנון לארוחת ערב של בנות/תצפית אנתרופולוגית. האמת נהנינו טילים. האוכל היה מעולה ואני חייבת להודות שיש משהו בכורסאות הנוחות והשקט..

אמאבא טסו ולא היה כזה נורא כי הם חוזרים באוגוסט.

בביצפר היתה הצגה בהשתתפות כל התלמידים. היא היתה על נסיעתה הראשונה של הרכבת שחוצה את קנדה. איתי קיבל תפקיד ראשי – ג'ייקוב עולה חדש יהודי שמגיע עם הרכבת לוויניפג הקפואה להצטרף לחווה של יהודים (מסתבר שהיתה כזאת בוויניפג) היהודים מצידם (הכיתה של גור)  רוקדים לכבוד העולים החדשים "הנה מה טוב ומה נעים". עכשיו אני ממש בטוחה שלמורה למוזיקה המהממת שלהם יש זיקה יהודית. צילמו את כל ההצגה בצורה מקצועית ויחלקו DVD. הקרנות מסודרות יערכו בתל אביב ובלהבים.

Jacob the Jewish settler

יומולדת לשלי. כדי לא לעבוד קשה סגרנו על מסיבה בVictoria Gymnastics. תשמעו זה כיף!!! רציתי גם אבל התפדחתי.

 

לחצו על התמונה – הנאה מובטחת

נשיקות יקרים

תושקא-טופינו-פולו

הצטברו לי כמה שוויצים בקטקט הגדלדל.

תמונה מהקיץ שמרטין נזכר לשלוח לנו עכשיו. הדג הראשון. הוא טוגן עם המון חמאה והיה לו טעם דגיגי למדי.

איזה יום חתמתי על איזה נייר שבא הביתה בתיק. מסתבר שנתתי את הסכמתי שאיתי יצטרף למקהלה של בית הספר ושיש הופעה באודיטוריום של האוניברסיטה בהשתתפות מקהלות של כמה בתי ספר. מיד נסחפתי בזכרונות איך בדיוק בגיל של איתי הייתי במקהלה של בית ספר כינרת בואכה ניו יורק. איך זימרנו שירים בעברית ליהודי הגולה בקרנגי-הול לא פחות. לא היה לי מושג למה לצפות מההופעה כי איתי הוא בונקר (כמו אבא שלו) ולהוציא ממנו מידע זה כואב. בערב המיוחל ישבתי בקהל עם שאר ההורים הגאים,  המקהלות עמדו על הבמה לשיר פתיחה משותף. הצלילים הראשונים נשמעו לי מוכרים באופן חשוד ואז נפל לי האסימון – הם שרים "הנה מה טוב". בקהל רוב מוחלט של נוצרים כשרים כן?. ואז המקהלה של איתי עלתה והתחילה לשיר "על שלושה על שלושה, דברים העולם קיים" בעברית עם מבטא אנגלוסקסי כבד. שיפשפתי חזק את העיניים.  השיר הבא היה באנגלית תודה לאל. תיעדתי כדי להוכיח שאני לא הוזה.

הנה מה טוב

http://www.youtube.com/watch?v=bx4WKq5DJh8

על שלושה

http://www.youtube.com/watch?v=yL_EvY8rKgo

carion crow

http://www.youtube.com/watch?v=VlTDlvm59Rw

באיזה יום אחר היה טיול לקיר טיפוס. התנדבתי להסיע עם עוד כמה אמהות. חתיכת קיר(ות) טיפוס יש במקום הזה. לא היו צריכים אותנו שם אז הברזנו לשתות קפה. כשחזרנו המורה של איתי מצביעה אלעל ושואלת – ראית את הבן שלך? אני קולטת את הילד מתנדנד בין שמים וארץ בגובה לא הגיוני בעליל. ביד רועדת הוצאתי את המצלמה. הוא הגיע עד הסוף ובדרך למטה עשה פוזות של סופרמן.

נסענו לTofino  עיירה קטנטונת על החוף המערבי של האי. היה פסטיבל לוויתנים לכבוד הנדידה שמתחילה עכשיו. המצעד שפתח את הפסטיבל היה רטוב ודי עלוב. אבל שלי זכתה לשבת בתוך לוייתן נוסע.

אחר כך היתה תחרות של מכבי האש. נדמה שלקח להם שעות להתארגן, אם זה הקצב בזמן אמת המצב לא טוב. המטרה אגב היא להזיז את המצוף בעזרת סילון המים לצד של היריב. נו שוין.

על הכל פיצה המלון. כולה best western שלושה כוכבים אבל כשנכנסנו לחדר נשמטה לנו הלסת. לצפות בשקיעה מהמיטה בעוד הילדים משחקים בחוץ does not get much better. בקיץ כשאפשר להכנס למים זה בכלל גן עדן.

בדרך הביתה עצרנו במרכז מבקרים של האיזור, באקוריום ובחווה שם טעמנו גבינות ויין שעזר לי מאד להתעלם מצרחות האימים באוטו אחרי 3 שעות נסיעה (ועוד 2 לפנינו)

יפים חזקים ובריאים צדים לויתנים לפני שהאדם הלבן הביא את הקמח והסוכר (הלבן)

slugs

האקוריום של uclulet

תעשה טובה, לא מניע לי..

סימני התחדשות אביביים בפארק הבייתי

פריחה

טווסים משוויצים

גדיים ננסיים

תרו תרועה! גם אנחנו מתחדשים. מהיום אנחנו בעליו הגאה של כלבלב. אפי וגור הלכו להביא אותו ממש ברגע זה. קוראים לו פולו (קיצור של אפולו מלך האלים האמיץ) שזה מצחיק כי הוא צ'יוואוואה פיצפון. הוא היה מועמד להשמדה אי שם בקליפורניה עד שעמותה כשלהי שלפה אותו משם והבריחה אותו מעבר לגבול לקנדה (סתם, לא הבריחה, בטח היתה שם המון ניירת) המשפחה האומנת של פולו היא חברה של מרסי העובדת שלנו. וכך בעודנו סופרות מלאי מרסי שואלת אותי "רוצה צ'יוואוואה?" בטח רוצה עניתי לה, אבל בעל הבית לא מרשה. זה ההוא שהשכיר לכם בית עם חלונות שלא נפתחים ומשפחה של עכברים? צ'יוואוואה זה לא סוג של עכבר? מול לוגיקה כזאת קשה להתוכח, אז הלכנו לפגוש את פולו והתאהבנו ממבט ראשון. הוא קטן,רגוע, עדין, נעים, מתוק ומתכרבל על כל מי שמוכן. הוא קצת חושש מגברים גדולים, כנראה שהיה לו עסק עם אחד לא נחמד.

מחר מגיעים לכאן גבר אחד גדול ואשה אחת קטנה הכי נחמדים שיש. כמה התרגשויות ב24 שעות יא אללה.

תמונה מיציאת קליפורניה.. במציאות אני יותר חתיך

נשיקות יקרים

קארמה

קארמה. מילתה הראשונה של שלי בכתב. זה שהיא כבר כותבת את השם שלה לא נחשב כי זו לא בחירה שלה, מנג'סים לה שתכתוב אותו על כל ציור ב"גן".

פתאום היא ביקשה לכתוב קארמה. הראתי לה פעם אחת והיא כתבה שוב ושוב ושוב, גם מהצד השני של הדף ואז מילאה עוד אחד. שאלתי אותה מה זה והיא אמרה

you do good things you get good things, you do bad you get bad

זאת אמנם הפרשנות המערבית הלא-ממש-מדוייקת, אבל תכל'ס מהיכן התגלגלה לכאן הבודהיסטית הקטנה?? אנחנו לא משתמשים במילה הזאת בבית.

דווקא קיבלתי שיעור נחמד בקארמה לפני כמה ימים כשהשווצתי בפייסבוק שאני אף פעם לא חולה בגלל שאני אוכלת פלאו נה-נה-נה-פו-פו, ואז קמתי למחרת מצוננת ברמה שמצריכה טישו רחמנא ליצלן! ישר האשמתי את הבית הקפוא שלנו, אבל לא! זאת קארמה.

מה חוצמזה? אפשר להגיד שנכנסנו לסוג של שגרה נעימה. איתי מקטר על בית ספר. הוא חושד שהמורה שלו חייזרית, וגור מקטר כי איתי מקטר ולא נעים לו ממנו, אבל הוא הולך בבוקר עם שיר בלב.

המורה שלי חייזרית..

למרות הקיטורים אני מבסוטה אש מבית הספר הזה. אנחנו מאחרים כל יום לפחות בחצי שעה וכל הזמן אני רק מחכה שיזמנו אותנו ל"השיחה" עם המורה שתבהיר לנו כמה זה מפריע למהלך התקין, שנשתדל להגיע בזמן – השפיל הרגיל. שיתפתי את דניאל בחרדות שלי (אמא של וויליאם – החבר הכי טוב של גור) והיא מיד הרגיעה אותי שלא תהיה שום שיחה. בית הספר מאפשר soft start ( שם נחמד לתגיעו מתי שבא לכם) כמעט נישקתי אותה מרוב אושר. מסתבר שגם הם הגיעו מחינוך ביתי, ואז היא שמטה לי את הלסת לרצפה כשסיפרה שהם הגדילו והודיעו לבית הספר לצפות לוויליאם רק 3-4 ימים בשבוע. המנהל ישר זרם איתם, המורה של גור עושה להם מדי פעם קולות של שטיח אבל בלי גיבוי של המנהל היא יכולה לחפש.

בשבוע שעבר היה student leds שזה בעצם יום הורים אבל במקום שהמורה תנאם בפני ההורים על הילד, הילד עצמו מראה להורים מה הוא למד בצורת משימות אינטראקטיביות, וכך הכנו יחד עץ משפחתי בצרפתית והרכבנו את מפת קנדה. בתעודה אין ציונים רק מקום פתוח ליד כל נושא שנלמד להגיגים של כל אחד מהשילוש הקדוש – מורה ילד והורה.

כמעט בכל שבוע יש טיול של הכיתה של מישהו לאנשהו או איזשהו אירוע. זה אפשרי כשיש מעורבות הורים שיוזמים, מארגנים, מגייסים כסף, מסיעים ומלווים.  לא כל ההורים מעורבים כל כך, יש כאלה שאשכרה עובדים, אבל הגרעין הקשה של המשקיענים עושה את כל ההבדל. אחים קטנים אגב מתקבלים תמיד בברכה ואף אחד לא מתרגש כשפעוט סורר פורץ לכיתה באמצע שיעור. הכיתות של איתי וגור הם buddy class מה שאומר שהם עושים יחד כל מיני דברים, לכבוד ראש ההשנה הסיני למשל הם הלכו כולם ברגל לאכול צהריים במסעדה סינית ואחר כך טיילו בצ'יינה טאון. בשבוע שעבר היה נשף valentines הורס. נרשמה התלהבות אפילו מכוון צייד החייזרים שנאלץ להודות שהם יודעים להרים מסיבה. רשמנו את שלי לגן של בית הספר. היא סופרת את הימים עד ספטמבר (אנחנו את הדקות).

היה גם יום המשפחה. זה חג חדש עם יום חופש מהעבודה והכל. לכבודו התחלנו מסורת של קמפינג בסלון. פעם בחודש כולנו ישנים מול ה"אח". בדרך כלל מעורב בזה גם סרט. אם עוד לא ראיתם secondhand lions חמוד.

מצחיק לדבר על אביב בפברואר אבל אני מוכנה להשבע שהוא מתחיל. הציפורים מצייצות יותר בעוז ועצי הדובדבן מתחילים ללבלב.

Spectacle lake נמצא גבוה על הר הmalahat (ההוא מהנסיעה המבאסת שאני כבר לא נוסעת) הוא עוד קפוא כנראה מפאת גובהו היחסי מה שהפך אותו לאחד הטיולים המגניבים בתולדותינו.

הולכים גמדים ביער

מגיעים לסלע ענק מכוסה שלג ומטפסים עליו

מלחמת גוג ושלגוג 

מגיעים לאגם

עומדים ומתפעלים

יושבים ומתפעלים

והולכים על המים!

מזל שמרטין בא איתנו אחרת אין סיכוי שהייתי נותנת לילדים לעלות על האגם הקפוא. הוא סיפר לנו בחיבה על המשחקים בתעלות הקפואות של ימי ילדותו בהולנד. הוא בטוח יודע להבחין אם הקרח עבה מספיק, חשבתי לעצמי. הילדים רצו על האגם בצהלות שמחה וגיל. כשהוא הגיע לחלק בסיפור בו הקרח נשבר,הוא ואחיו נופלים למים, מחלצים את עצמם בקושי ומדוושים הביתה קפואים, הילדים כבר היו רחוקים מדי. נותר לי רק להכנס לסרטים ולשאת תפילה חרישית.

 

עוד מעט עוד מעט (חודש ושבוע) סבא וסבתא מגיעים. איזה כיף יהיה פה-ואוהו.

נשיקות יקרים

ויקטוריה יקירתי

שבועיים עברו מאז עברנו מהחווה לויקטוריה. בושה וחרפה ההזנחה שפושה בבלוג הזה.

כשחיפשנו אחר בית להשכרה חטפנו דה-ז'אווו עמוק לימי הטריילר העליזים – אז כשרק נחתנו בקנדה ואף אחד לא רצה להשכיר לנו בגלל שלושת האינדיאנים שלנו (עד שויתרנו וקנינו את הבית בטאוואסן) עכשיו אנחנו מבינים שהתמונה קצת יותר מורכבת וכנראה שהאשם העיקרי לא בילדים אלא בכך שאין לנו credit score. credit score הוא דירוג שמאשר (או לא) ששילמת חשבונות בזמן.  רק אחרי שנתיים של תשלומים מופיע במחשבי הבנק איזשהו דירוג. וכך כל בעלי הבתים פוטנציאלים (מאלה שעברנו אצלם את מחסום שלשת הילדים) בדקו את הדירוג שלנו וקיבלו יוק. קנדים עם נהדר אבל בוק שבשום אופן לא משכיר בית ליוק.

מה שמביא לי תג'ננה זה שנזהרים כאן כמו מאש לא להפלות או להרגיז חלילה אף מיעוט וזאת אחושילינג האמא של האפליה! אין למהגרים חדשים שום שליטה על הדירוג הזה בדיוק כשם שאין לאדם שליטה על צבע עורו מינו או מוצאו ובכל זאת על פיו נקבע האם אנו ראויים לדבר בסיסי כמו דיור או אפילו חשבון טלפון נייד (שעשינו שמיניות באויר כדי לפתוח בדיוק מהסיבה הזאת). בקיצור חשבתי לשלוח מכתב נזעם (אך מנומס) למשרד הפנים הקנדי שמבהיר את מצוקת המהגרים בנושא ולהציע דרך חלופית להעריך את חוסנם הכלכלי של מהגרים בני פחות משנתיים אבל קריסמס עכשיו, אני טוחנת שעות בחנות ואין לי זמן גם לכתוב להם וגם לקבצ'ץ לכם.

איכשהו התמזל מזלנו ומצאנו בעל בית סיני מבוגר וממולח שישר ראה שיש לו עסק עם אנשים שמשלמים בזמן. אבל אז עברנו לבית וגילינו למה הוא לא בררן, יש לו לבית איך לומר, כמה issues. נתחיל בזה שהחלונות לא נפתחים (חוץ מבאמבטיה), נאטמו הרמטית משכבות על שכבות של צבע. אותם חלונות אומללים שבאו אורגינל עם הבית (נבנה ב1918)  דקיקים כמו נייר ומעבירים קור מצויין. את העובדה המצערת הזאת גילינו כשפתאום נהייה לנו קפוא ובירור קצר העלה שנגמר לנו השמן במיכל. בעל הבית היתמם ואמר שהוא מילא 500$ דולר לפני שעברנו. סוף הסיפור, לחמם את מערת אלדין הזאת עולה כמעט כפול מבית רגיל. ועוד עניין קטן, הבית בא קומפלט עם משפחת עכברושים שמתגוררת ככל הנראה בצינורות החימום. אנחנו שומעים אותם מדי לילה מתקוטטים וחופרים להם. זה הצחיק מאד את בעל הבית כשאפי סיפר לו עליהם, כי הרי הוא לא מרשה חיות מחמד, זה אפילו כתוב בחוזה.

עד כאן קיטורים מכאן הצד השני של המטבע שהוא הרבה יותר נוצץ. הבית נחמד לאללה, ענתיקה עם הרבה נשמה ותקרות גבוהות. הוא עומד בשכונה הכי חמודה בויקטוריה, יריקה מהנמל היפה. מרוב שהיא חמודה עושים בה רונדלים כרכרות רתומות לסוסים שמשויצות בה לתיירים.  15 דקות הליכה מפרידות בין הבית לחנות שחיינו סובבים סביבה, והחנות שוכנת בדאון-טאון ויקטוריה, שילוב מושלם של עיירה קסומה, תשתיות ותרבות של עיר גדולה עטופה בטבע משגע מכל כוון אפשרי

בסוף הרחוב

בדרך מהעבודה

הבנים התחילו בית ספר (גם מרחק הליכה מהבית) שהוקם על ידי קבוצת הורים כfamily school.  אין ציונים, למורים קוראים בשמם הפרטי, כיתות רב גילאיות, דגש על מוזיקה, אמנות, ודרמה.  ההורים מוזמנים בכל עת להצטרף לפעילות בכיתה ללא הודעה מראש. ממול לבית ספר חולש beacon hill park על 800 דונם ירוקים שכוללים אגמים, פארק מים, ופינת ליטוף עיזים מגניבה.

בית ספר

פרויקט Habitat. גור בחר פינגוינים. אמא עזרה קצת 🙂

ממש קצת..מבט עילי.

יום פיג'אמות בבית ספר. רואים סרט לכבוד כריסמס פלוס שוקו ופופקורן

עם שלי לעומת זאת הפלנו את הכדור בגדול. מסתבר שכל אם לעתיד ויקטוריאנית רושמת את צאצאיה לגן ברגע שנצפה סימן פלוס על מקלון בדיקת ההריון.  גני הילדים כאן מלאים עד אפס מקום עם רשימות המתנה עד יהופיץ. בכל זאת מצאנו גן שמתפנה בו מקום אחד, מרוחק 10 דקות נסיעה (זה הרבה למפונקים כמונו).  הוא די מעפן אבל שלי תנו לה כמה ילדות קצ'קס וורודות, כמה בובות והיא בעננים. בינתיים אפי לוקח אותה לגן-עם-אבא, כזה שאפשר לבוא מתי שרוצים.

גן-עם-אבא. מסיבת קריסמס

מי אני? (רמז: סוחב את המזחלת של סנטה..)

להרגיע, חגגנו גם חנוכה. נר שמיני עם עודד עידית והילדים

eggnog

למי שלא מפחד מסלמונלה, הגויים המציאו את הeggnog, משקה האלים (כן לנו יש גוגל מוגל)  משום מה הם שותים אותו רק בקריסמס כנראה בגלל כמויות השמנת והביצים המוטרפות. אבל אנחנו לא מפחדים משומן והאגדה האורבנית על הכולסטרול הגדול והרע. גוועלד! מה עם הקלוריות? שו קלוריות?

הקיצר תעשו לעצמכם טובה ותכינו קנקן כזה. הוא יגמר לפני שתגידו ג'ק..

שתי כוסות חלב קוקוס (אני מערבלת בויטמיקס שתי כפות גדושות שמן קוקס ושתי כוסות מים פושרים – תודה מיה שטרן 🙂 מוסיפים לבלנדר 4-5 ביצים, שתי כוסות שמנת מתוקה, קמצוץ ציפורן, קמצוץ אגוז מוסקט, קינמון וממתיק לפי הטעם (אני משלבת סטויה, קסיליטול וסוכר קוקוס)

הויטמיקס עושה למעלה יופי של קצף נוקשה כזה, מזכיר את חלב הציפורים של ספתי.

נשיקות יקרים

האלו-אין תמונות

החלפנו טלפונים ניידים. נמחקו כל התמונות של ספטמבר והרוב של אוקטובר. זה מעצבן. היו שם תמונות של ביקור בsaanich fair שהוכתר כ best day ever!!! בעיקר אני מבכה תמונה של גור מקבל נשיקה רטובה מלאמה ותמונות של שני טיולים עם נוף עוצר נשימה של העמק. נו שוין טכנולוגיה היא חרב פיפי-ות.

היתה גם ארוחת חג ההודיה על טהרת הפלאו עם מרטין והאפרוחים (מנון טסה להולנד) כדי להמנע מתקלות הפשרה ויתרתי על תיפלצת ההודו המסורתית לטובת שתי תרנגולות אורגניות נימוחות. אכלנו אותן על הוורנדה בחולצות קצרות. הקיץ אשכרה לא רצה להגמר. ואז תוך יומיים הגיע הסתיו, כל כך שונה ויפה שסלחנו לו על הגשם.
בהיעדר תמונות נעבור לפינת פניני הילד למיטיבי לכת (סבא וסבתות). כל השאר שפנינים של ילדים של אחרים לא מעניינים אותם ובצדק, מוזמנים לדלג.

שלי ואני מבלות בשירותים. מאז שעברנו לבית בחווה אני מתבקשת להתלוות אליה לכל פיפס (עד מתי??) אני מנצלת את ההזדמנות להעביר שיעור באמנות הניגוב לבנות.

אני: מנגבים מקדימה לאחורה

שלי: למה?

אני: כדי שחיידקים מהטוסיק לא יעברו לפושפוש

שלי: !!but they can have a sleepover

אני: 🙂 🙂 🙂

———————————————–

ובארוחת בוקר

 שלי: ?Mom do you think you’re beautiful
אני: כן (במיוחד על הבוקר)

שלי: ?Do you think you're the king of the world
אני: לא

שלי: ?Do you think I'M the king of the world
אני:  you’re the king of my world

נקנח בהאלווין שממנו יש תמונות! נסענו לדרוש את ליטרת הממתקים שלנו בפרבר הקרוב לחווה. הלילה הערפילי סיפק את התפאורה המושלמת למפחידנות הכללית. איזה כיף היה! וחשבנו שבטאוואסן משקיענים.  האופוריה נמשכה למחרת בבוקר כשנגמרו הממתקים.

ממש בקרוב מתוכנן מעבר לויקטוריה. הנסיעה לחנות כמעט כל יום דרך ה malahat נחמדה בקיץ לחובבי הסלאלום אבל עם ערפילים וגשם שלא רואים ממטר הרבה הרבה פחות. בפעם האחרונה נסעתי 60 כל הדרך.

אוי ויי! הבנים מטיילים בגבעות והתחיל עכשיו מבול רציני. אפילו הכבשים רצות באמוק לחפש מחסה.. יחזרו חתולים רטובים. לא נורא מחכים להם מרק כרובית חם וצלי.

נשיקות יקרים

החודשים החסרים

שלושת החודשים האחרונים עברו במערבולת מטושטשת. היה אביב ואז קיץ והאי הפך לגן עדן עלי אדמות. גם אחרי ארבעה חדשים כל בוקר עומדים נדהמים מול היופי והטוב.

עכשיו תראו מה נעשה..בגלל שנוצר כזה פער ענק בדווח, אני אשפוך מלא מלא תמונות וקצת קצת מילים אחרת לא יהיה פוסט גם שנה הבאה.

יומולדת 4 לשלי. הכנו עם הילדים חולצות טאי-דאי. איזו טעות של מתחילים. יצאו ילדים צבועים לגמרי וחולצות מושפרצות קלות.

יום אחרי נסעתי לשבועיים לארץ להשתלמות בנגרין ואז הגיעו בזה אחר זה המלאכים שבלעדיהם ודאי הייתי מאושפזת עכשיו במוסד למאותגרים נפשית.

דודה יפית היפה שהגיעה כמו פיה טובה לעזור לנו ברגעים הכי קשים ולחוצים. הספיקה בינתיים לטייל בפרו ושבה אלינו השבוע. יש לנו אותה עד יום שישי הזה

ודוד אורי שקרע יחד איתנו את התחת וגם סיפק לילדים את מנת הצומי שאנחנו לא יכולנו. הם עדיין מקללים כמו מלחים חסונים אבל זה כבר עניין אחר.

אמא ואבא שלי שהביאונו עד הלום. אין דברים כמוכם. גע גע גע.

לפני שנהיה לחוץ ממש הספקנו להתחבר עם מרטין ומנון, הולנדים. יש להם שלושה אפרוחים בנים צהובים טובאייס, האנס ומתאייס. הבכור ואיתי מיד הקליקו ושני הצעירים התאהבו איך לא, בנסיכה הענוגה. עד כה לא נרשמו בעיות והם חולקים בה יפה.

מצאנו גם, לא להאמין, שתי משפחות ישראליות נחמדותשגרות 7 דקות מאיתנו. זאת ההוכחה שישראלים באמת יש בכל מקום. אפילו בחור נידח כמו הcowichan valley

בkinsol tresle  החולצה המאממת של מתאייס מהיומולדת של שלי

יש להם אח! ואיפה שיש אש יש גם מרשמלו.

בינתיים בחנות (ראה פוסט קודם בנושא בעלי מקצוע, התמוטטויות וכיו..)

יומולדת לאחיינית של קרי בחווה.

יש לך פה משהו..

דגים

בינתיים בחנות

אלו החשמלאים שלנו. צעירים יפים וחתיכים כאילו הגיחו הרגע מקליפ להקת בנים, אממה עדיין החריץ המסורתי !! הגיע הזמן שמישהו ימצא לזה פיתרון.

יומולדת 7 לגור בקונג פו. הם דאגו להפעיל ולנקות את הבלאגן. תענוג

Bright angel park  פינת חמד ששמורה למקומיים.

בינתיים בחנות. הגיע הצוות של נגרין מהארץ. חבורה של אנשים מוכשרים וחרוצים שהפכו את זה

לחנות  ה-כ-י  יפה בויקטוריה

ואז כאילו לא היו לנו מספיק ריגושים, ימאטו טיבו בא לבקר. איזה אושר!

קמפינג בcowichan lake בעקבות האיחוד המרגש עם משפחת מרום-בבצ'וק

לא זוכרת איך קוראים למקום ההורס הזה.. מייפל משהו?

כפתורים של ספתי שעברו הסבה למגנטים

הבנים סיימו עכשיו שבועיים קייטנה בכפר האקולוגי הקרוב. הם התרוצצו ערומים, ציירו ציורים, נלחמו בחרבות ,ליקטו אוכל ביער ובנו מבנים מסנדות. כמו צופים מינוס המדים והאתוס הצבאי לאומני. בקיצור נהנו טילים.

בוקר אחד יצאנו מהבית וממש ליד הדלת חיכו לנו שני גושי מוחטה חומים שהתגלגלו אחד סביב השני בעודם תלויים על חוט ריר שהיה מחובר לקיר. גיגול העלה שאלה gray slugs וזאת שיטת ההזדווגות היחודית שלהם, די קינקי תודו. אחד ברח ברגע שחש בנוכחותנו והשאיר את חברו תלוי באויר. ככה לא מתנהגים.

בינתיים בחנות. תופסים תנומה בפינת הבעלים. בוא נראה מי ממציא בדיחה שקושרת לתמונה הקודמת.

ועכשיו הפתעה. סוכריה. דובדבן. איתי כפי שאתם זוכרים אותו

איתי עכשיו. הצמה נתרמה לכאן אם יש לכם במקרה אחת לתרום, זו מטרה ראויה.

ושלי עם תנובת עץ השזיפים בחצר שלנו. מאז התמונה קטפנו עוד דליים שלמים מתוקים.

בכל זאת יצאו הרבה מילים. מקווה ששרדתם.

נשיקות יקרים

לידה

לא של תינוק, אנחנו יולדים חנות. החנות הראשונה של מיכל נגרין בקנדה.

איך מפרות גועות באחו הגענו 180 מעלות לקריסטלים של מיכל נגרין? ובכן, בחיים יש לפעמים לופים בלתי צפויים ואני מאמינה שהם באים לעזור לנו לגדול, להתגבר על פחדים ולחזק צדדים חלשים באישיות. לא ויתרנו על החווה, היא עוד תגיע.

איך זה לפתוח חנות?  לחץ, צעקות, בלאגן, כיבוי שרפות, והמון המון החלטות קשות אבל גם התרגשות גדולה לראות את הכל קורם עור וגידים.

אחד האתגרים הגדולים הוא לעבוד מול קצב העבודה הקנדי. מדובר במקסיקנים של הצפון. אנחנו רגילים בישראל שכשיש לחץ אז עובדים ערבים, סופי שבוע, מקסימום מרימים קצת צעקות ואנשים מזיזים את התחת. הקנדים פשוט בלתי לחיצים. הם ממקמים את הפנאי שלהם בראש סדר העדיפויות ושום דבר לא יערער את שלוותם. וכך הודיעה לנו עמילת המכס ברגע האחרון שיש לנו יותר מדי סחורה, שיקח לה 5 ימים (רחמנא ליצלן) לעבור עליה, ולא משנה כמה כסף נציע לשלם (אלפי דולרים) היא לא מוכנה להלחץ ככה. לעומתה היחצנית שלנו אמרה לנו חגיגית שביום שבת היא הולכת לטפל בגינה שלה ושההזמנות לפתיחה וכל שאר המטלות שלה יחכו. זמן תגובה ממוצע למייל הוא יממה ולקבל הצעת מחיר מינימום שבוע.

בכל זאת הצלחנו למצוא כמה אנשים עם מוסר עבודה כמו דייויד הקבלן שלנו שאוהב מאד לבכות שקשה לו אבל עונה על מיילים מיד גם בסופ"ש ועומד יפה בכל המהמורות. אנחנו חושדים שיש לו ספתא יהודיה מתחבאת אי שם בעץ המשפחתי.

ויש לנו גם נשק סודי. יפית, אחות של אפי שבאה לטפל בילדים המוזנחים ששכחו איך נראים ההורים שלהם ואורי אחי שבא להיות נהג/ מתקן ברזים/ ממיין קורות חיים/ מפזר הזמנות ועוד ועוד. היום למשל הוא עוזר למדביק הטאפטים שעבר התמוטטות עצבים ואיים לעזוב כשראה שהטאפטים שהגיעו מישראל רחבים ממה שהוא חשב.  אין לי מושג איך היינו שורדים בלעדיהם.

הפתיחה החגיגית של הבייבי תהיה ביום חמישי הזה. בואו בהמוניכם!  מבטיחה פוסט עם יותר תמונות (גם של הילדים) כשירגע קצת.

נשיקות יקרים

 

 

 

תפוזים ונוצות

אתנחתא מוזיקלית כדי להכניס אתכם לאוירה.

היה פסח. הצטרפנו לסדר של קבוצה מויקטוריה המכנה את עצמה Humanistic Jews. אם לקצר אפשר להגיד שהחבר'ה האלה הצליחו להוציא את הדת מהיהדות. אין סגידה לאלוהים, אין קבעצ'ים (אויויוי אכלו לנו, שתו לנו, ניסו להשמידנו) ואין שמחה לאיד. ההגדה שוכתבה להעביר את עיקרי סיפור יציאת מצריים בליווי ספין של פלורליזם, שוויון, אוניברסליות ושמירה על הסביבה. אף מילה בארמית (היו כמה ביידיש)

מכיוון שאין לשמוח בסבלו של אדם גם אם הוא אויב הומרו עשרת המכות למכות בנות זמננו: רעב, מלחמה, פשע, מחלות, גזענות, התעללות, עוני, הומופוביה, זיהום, התעלמות מסבל אנושי.

תשמחו לדעת ש"מה נשתנה" שרד ללא פגע, אך נולדה קושיה חדשה: מדוע יש תפוז על צלחת הסדר?

התשובה היא שיהודים אורתודוקסים נוהגים לומר – תהיה רב אשה כשיהיה תפוז על צלחת הסדר (ע"ע כשחזירים יעופו..) הרב של הקהילה ומנהלת הסדר היא כמובן אשה, אז יש גם תפוז.

הילדים נהנו כמו שלעולם לא נהנו בסדר. איתי הכתיר אותו כסדר הכי טוב בכל הזמנים. הוא קרא את כל ההגדה יחד איתנו (וגם הבין מה הוא קורא) ומצא את האפיקומן (הרבצען קצת עזרה לו) שלי מצאה חברה ומאותו רגע לא ראינו אותה וגור חשב שהגיע לגן עדן וטחן מצות כאילו אין גלוטן בעולם.

גור והמצה. הכובע מפינת התחפושות

שומעים את השקט?

מפסח לפסחא. הלכנו לצייד בייצי פסחא, הלא הם הביצים שארנב הפסחא החביא (אל תשאלו מאיפה יש לו כל כך הרבה). ברחבי החווה הוחבאו מטבעות פלסטיק (קזינו סטייל) והילדים התרוצצו ואספו אותם לסלים מקושטים בצבעי פסטל. היתה לפחות עוד משפחה אחת שאספה עם סלים רב פעמיים של סופר אז הרגשנו בסדר. תזכורת לשנה הבאה – להצטייד בסלים. בסוף הצייד הומרו המטבעות  לעשרות ביצי שוקולד קטנטנות מהסוג הרעיל ביותר אבל השמחה היתה רבה.

הדרך לויקטוריה עוברת דרך הר Malahat  זה הנוף שנשקף בצידי הדרך.

נסענו לויקטוריה כי עם כל הכבוד לפסח פסחא ושאר חגים אביביים, עמדה להערך שם חגיגת pillow fight day הגענו לכיכר המיועדת כמה דקות לפני 3 עם עוד כמאתיים אנשים שנשאו איתם כריות בטבעיות כאילו הם תמיד מסתובבים עם כרית ברחוב. בהנתן האות הסתערו נושאי הכריות למרכז הכיכר תוך צעקות pillow fight!!!  והחלו להכות אחד בשני (בעדינות, בכל זאת קנדה). די מהר התחילו להתעופף המוני נוצות באויר לשמחתם של שלי וגור. איתי היה עסוק מדי בשחרור אנרגיות עצורות על שני ילדים שבאו נגדו (חיסל את שניהם).

וכעת לפינת פניני ילדים

השיר  at last.. my love has come along מתנגן ברקע

איתי מציע פרשנות משלו:

She waited for too long. You have to go with the flow, just don't think about it and it will come faster

גור רוצה לגדל ירקות. הוא מודיע על כך בארוחת הבוקר:

I want to grow carrots and lettuce and then get a greenhouse so they will be fancy and I can get more money for them

שלי: I want a pinkhouse

גור: What? no! that will be ugly!!

שלי: I want a pinkhouse

גור: NO! No pinkhouse! shelly you don't understand, greenhouses are not really green, it's called greenhouse because of all the plants inside

שלי: I want a pinkhouse

כך זה נמשך ואף התדרדר להענקת תארים הדדית עד שהבטחתי שתהיה חממה אחת רגילה ואחת צבועה ורוד.

מסדר ציחצוח מקרי לחלוטין

נשיקות יקרים

טייק 2

איפה היינו? אחרי שארזנו את תכולת הבית בגרא'ז שאיים להתפוצץ וציידנו את ג'וליאן כימי קדם, ניקינו כמיטב יכולתנו את הבית הריק, נפנפנו לו לשלום ומיהרנו להספיק למעבורת. במקרה נפלנו על שבוע הכי סוער בתולדות השנים האחרונות. רוחות עזות נשבו, ענפי עצים נשברו וגשם עז ניתך ללא הפסקה. טאוואסן מתקשה להפרד מאיתנו. ירדנ מהמעבורת והתגלגלנו לעבר comox. הורדנו את אדגר מהפרק אבל היתה עוד אפשרות שרצינו לבדוק באיזור. התמקמנו בקמפינג נחמד ליד הים. נחמד כשאין רוחות של 90 קמ"ש וגשם גשם גשם. כמה ימים טובים ישבנו ספונים בג'וליאן שהתנדנד כמו עריסה ענקית ברוח. כשנגמרה הסופה הוצאנו את האף.

דובי במוזאון המקומי (כאלה מסתובבים ביערות כאן)

על החוף בComox

144 שלום?!

מגדל פיקוח אינטראקטיבי במוזאון חיל האויר. איך נותנים לילדים לגעת במוצג כזה עתיק ועדין? בישראל תוך יומיים הוא היה מושמד.

כיסא מפלט.. פלאשבק אימתני מימי כמדריכה במוזאון חיל האויר

חזרה בקמפינג, במבי. הם נפוצים כאן כמו חתולי רחוב (שאין בכלל)

ואז נפגשנו עם תום ורוברטה. זוג חוואים בני 75 שמנהל שוק-חנות (market) בצד הדרך בו הם מוכרים את הירקות והבשר שהם מגדלים בחווה מעבר לכביש וגם קצת קפה וחטיפים. הם מחפשים מישהו שיקח מהם את השוק. הם גם היו מוכנים ללמד אותנו דבר או שניים עד שבא הבן שלהם והבהיר חד משמעית שהוא לא מכיר אותנו, לא בוטח בנו ושלא נחשוב אפילו להשתלט לו על החווה כי יש לו תכנונים לחזור לעבוד בה מיד כשיגמור ללמוד להיות אח. לא יודעת מי היה יותר בשוק, ההורים שלו שלא היו מודעים בכלל לעניין שלו בחווה או אנחנו מכך שקנדי אסלי התנהג אלינו ממש אבל ממש לא בנימוס. בכל מקרה, גם אם הוא רק נובח לא נושך, עיון בתכנית העסקית של השוק העלה שבמתכונתו הנכחית הוא מפסיד לא מעט כסף וכדי להביא אותו לרווחיות צריך א) נס קטן ב) ששנינו נעבוד בו פול טיים מה שלא משאיר הרבה זמן לחוואות.

החלטנו להמשיך הלאה אבל לפני זה נסענו לתפוס את הזנב של עונת הסקי בהר washington שלא קרוב לוושינגטון כלשהי בכלל אבל יש בו אתר חביב ביותר. איתי ואפי עשו סנובורד. שקלתי להעביר שיעור סקי לגיל הרך אבל פסלתי מיד לאור הנסיון הבלתי מוצלח בעליל בויסלר.

במקום, מצאנו לנו איזור צדדי והתחלנו לעבוד במרץ על הקמת איש שלג תוך אכילת שלג נלהבת. סיימנו את הגוף ונזכרנו שאין לנו אביזרים אז הלכנו לחפש באוטו. כשחזרנו גילינו כלב ענק מחרב לנו את האישלג עד שלא נשאר כלום. התאבלנו על מותו בטרם זכה להיות איש שלג אמיתי והתחלנו לבנות חדש טוב בהרבה מהקודם ורחוק מהכלב הבטטה.

הדרך לאתר

איתי בפעולה

אפי ברח לי מהר מדי, הוא המקל המטושטש מאחורי האנשים שיושבים

טייק 2 Glubby the snowman (על שום שלי שקוראת לכפפות glubbers)

שלג עושה ילדים עייפים (והורים עוד יותר)

עזבנו את Comox Valley ונסענו דרומה ל Cowichan Vally לעיירה הקטנה  Mill Bay בינתיים שכרנו בית בחווה של ג'ס ואוולין. הם מגדלים כבשים, חזירים(בקיץ) ותרנגולים לביצים ובקר.  הם אנשים מקסימים, יש להם נכד בגיל של שלי שמגיע בסופי שבוע ואז הם לוקחים את שניהם להאכיל את הטליים שאמא שלהם מתה (עשה על שלי רושם אדיר הסיפור הזה). יש להם נסיון טראומטי עם מתמחים ועוזרים למיניהם אז בינתיים אנחנו מנשקים להם את הרגליים על שהסכימו להשכיר לנו את הבית על שלושת טפינו ומסתפקים בשאלות מטופשות של מתחילים וריגול אחריהם מחלונות הבית תוך פרשנות "הוא הוציא את הטרקטור! מה הוא עושה?! הוא מזיז להם את הסככה! עכשיו הוא מזיז את הגדר!" חוואות בשידור ישיר.

על צעדינו הבאים אני מנועה מלספר עד שיהיו סגורים וחתומים פן יתפקשש לנו עוד פעם כמו עם אדגר ותדמיתנו הגם-ככה-מעורערת כאנשים רציניים תתערער עוד יותר. זה קשה לי נורא, גם ככה כבר ברברתי על זה לכל העולם ואשתו, ובכלל תדמיתנו כאנשים רציניים מעניינת אותי כקליפת השום אבל אולי השושואיסטים צודקים הפעם (אתם יודעים מי אתם) אז תתאזרו בסבלנות ואני אפצה אתכם בהמון המון תמונות, טוב?

כמעט מכל החלונות בבית נשקפות כבשים

כשיוצאים לצלם אותם הם בורחים

על שפת האגם הקטן בחווה הבית שלנו הכי רחוק מצד שמאל מאחורי המבנה הלבן הגדול (זאת החנות)

שלי תמיד חוזרת עם הפתעות מהאגם הקטן

הפתעה! צפרדע מרקיבה! היא הביאה אותה הביתה בידיים (בלעעהעע) שכנעתי אותה במאמצים רבים לשם אותה בקופסה.יש לי הרבה מה ללמוד

שלי בגן החופשי (עם אמא). באים מתי שבא הולכים מתי שבא

חצר בית ספר. ואני חשבתי שבטאוואסן יפה.

Shawnigan Lake רבע שעה מהבית

ירידה לרציף דייגים

עושה חינדלעך לילדה עם חכה

נשיקות יקרים

בום טראח ירה תותח

אתמול נסענו לביקור מקדים בחווה. כשאני אומרת נסענו הכוונה להפלגנו במעבורת שעתיים לנניימו (nanaimo) ומשם המשכנו עוד שעה ורבע צפונה לcomox. הילדים התנהגו זוועה, ובאופן כללי הוציאו לנו את המיץ.

אדגר פגש אותנו ליד האסם ועשה לנו סיור מודרך. איפשהו בין הפרות המהממות (שרובן בהריון מתקדם) לכרי העשב המוריקים הוא ציין כבדרך אגב שהוא מצטער אבל הבית שהוא הבטיח לנו לא יהיה פנוי עד אוגוסט לפחות. הוא ינסה למצוא לנו מקום עם חיבור לחשמל ומים בשביל הטריילר. המילים יצאו מהפה שלו ונכנסו לאזניים שלי בסלואו מושן אבל המח סרב לקלוט. הבית שלנו כזכור כבר מושכר מה שאומר שבשבוע הבא נהיה שוב הומלסים.

בדרך הבלתי נגמרת הביתה התנדנדתי בין זעם נורא כלפי אדגר שגרר אותנו עד טיז-אל-נאבי כדי לבעוט לנו בקישקה, לבין תהומות היאוש על חזרתנו הבלתי נמנעת למגורים בג'וליאן. המשכתי להתנדנד עד היום בבוקר כולל סשן בכי ארוך בשירותים. כשגמרתי לבכות הזכרתי לעצמי:

1) בתכנית המקורית המקורית, היתה לנו כל כוונה לגור בג'וליאן במהלך ההתמחות. אפילו כתבנו את זה בבירור בקורות החיים ששלחנו לחוות.

2) יש אנשים שחיים ברחוב וילדים רעבים באפריקה

3) כבר לא כל כך קר, האביב ממש בפתח והיאוש נעשה יותר נח.

4) כל זה קורה מסיבות שלא מובנות לנו כרגע אבל יובנו בהמשך.

5) גודל האכזבה כגודל הציפייה . במקום לפנטז בפראות על הבית ועל ההזדמנות המדהימה שמחכה לנו היינו צריכים להפגין קצת יותר זהירות. בדיעבד היתה צריכה להדלק לנו נורה אדומה כשגרי, איש הקשר שלנו עם אדגר סיפר לנו שהוא היה מופתע מהתגובה החיובית ושהוא אף פעם לא יודע איזה אדגר הוא יקבל.

אז אחרי שגמרנו להתאבל (אני גמרתי, אפי עדיין בשלב ההכחשה המטורפת שיהיה כיף לחזור לג'וליאן) נותרה השאלה האם להמשיך הלאה עם מישהו שיתכן שלוקה בסוג של פיצול אישיות? כדאי לקחת את הסיכון ששאר הדברים שסיכמנו איתו יתמוססו כשניפול על האדגר הלא נכון? ברצינות אני שואלת, השמיעו קול בתגובות. הנה לכם הזדמנות נדירה להשפיע על סוף הסיפור.

אדגר או לא, ביום רביעי נחבר את ג'וליאן ונעבור לאי. אם לא לאדגר, ננקה את קורי העכביש מכישורי מציאת הקמפינג השווה. מה שבטוח, עצם השהייה באי תייעל בהרבה את החיפוש אחר ההזדמנות החקלאית הבאה.

האביב בדרך

מזל שלא השלכנו את הילדים מסיפון המעבורת כמו שמאד מאד התחשק לנו לעשות, כי מדי פעם הם מפיקים פניני חכמה זוהרות שמצדיקות את כל הסבל.

הסצנה: איתי ויהלי (חבר) עורכים קרב רגליים סוער על הספה (שכובים על הגב עם רגליים באויר). גור מגיע ונשכב ליד איתי.

איתי לגור: fight him !!!

גור: But Itai, I'm a lover not a fighter

אני: *נמסה לשלולית על הרצפה*

הסצנה: שלי אוכלת בננה

איתי לשלי: I love you and hate you at the same time because you have banana breath but you're so cute

אני: *נמסה לשלולית על הרצפה*

והנה תיעוד של פסטיבל סוף החורף באי גרנוויל

אני חולה על התחת של הקנדים אבל הם קהל מעפן שבא למות. להקת המרימבה המלהיבה הזאת התחננה שירקדו. אף אחד לא הזיז גבה. חלילה לא להסתיר למישהו..

הופעה של כלי נגינה אקזוטיים

בובת גרב 1

בובת גרב 2

נשיקות יקרים